המשימה הישראלית הדחופה והחשובה ביותר כעת היא מניעת השתלטות חמאס על הגדה. אפשר לעשות זאת על ידי החלשתו באמצעות התקדמות מדינית נראית לעין, סיוע לתפקוד יעיל ומוצלח של ממשלת סלאם פיאד, ויצירת תנאים לכישלון חרוץ של שלטון חמאס בעזה.

כישלון המדיניות הישראלית עד כה נובע מהסירוב להכיר בשתי עובדות חיים. האחת, חמאס הוא אויב היסטורי בלתי מתפשר, חלק מהמערך האיראני שגזר עלינו כליה. חייבים לנצח אותו, וכדי לנצח אותו אין די במבצעים ובמאסרים, יש להביא להבסתו הפוליטית-ציבורית על ידי גורם פלשתיני אחר. עובדת החיים השנייה היא שתנועת פתח, על כל חולשותיה הידועות, היא הגורם הפוליטי היחיד בזירה הפלשתינית המסוגל להציג אלטרנטיווה חילונית ופרגמטית לחמאס.

לא הכרה בצדקתה ההיסטורית של התנועה הציונית הפכה את ראשי פתח למתונים, אלא ההכרה שאין שום סיכוי למדינה פלשתינית מודרנית ובעלת כלכלה צומחת ללא שיתוף הדוק עם ישראל. אנשים שנתנו את כל שנותיהם לעניין הלאומי הפלשתיני מעדיפים מדינה עצמאית לצדה של ישראל מאשר לראות את חלומם נגוז בענני העשן של אינתיפאדה איסלאמית שלישית. לכן אבו מאזן ופיאד הם השותפים היחידים הבאים בחשבון לעיצובה של מציאות קבילה עלינו בין הירדן לים.

אילו צעדים צריכה ישראל לנקוט כדי לבלום את חמאס ולחזק את האלטרנטיווה המתונה? ראשית יש לשחרר מספר גדול של אסירי פתח, ובראשם מרוואן ברגותי. מספר הקורבנות הישראלים שתחסוך יציאתו לפעילות פוליטית מחוץ לכלא גדול עשרות מונים ממספרם של אלה שהוא מואשם במותם. 6,000 מתוך 11 אלף האסירים הכלואים על ידי ישראל הם אנשי פתח. התועלת הפוליטית שבשחרור רבים מהם עולה לאין ערוך על הסיכון הביטחוני הכרוך בכך.

את כספי המסים שאנו גובים בעבור הפלשתינאים יש לשחרר ללא כל עיכובים לשימושה של ממשלת פיאד. יש לבנות עם ממשלה זו "חבילה ביטחונית" כוללת. היא חייבת לכלול את יציאתם של מבוקשי תנזים וגדודי אל-אקצא ממעגל הטרור, ואת חיזוק פעולתם של גורמי הביטחון הממשלתיים, כולל ציודם וארגונם מחדש על פי תוכנית דייטון ותיאום ביטחוני עם גורמי הביטחון הישראליים. אם צעדים אלה יתבצעו בהצלחה, יהיה אפשר להקל משמעותית את משטר המחסומים, בעיקר בצפון הגדה.

יש לעודד יוזמות כלכליות של המגזר הפרטי הפלשתיני ושל גורמים בינלאומיים להקמת אזורי תעשייה ולהשקעות בגדה. יש להגדיל משמעותית את מספר הפלשתינאים העובדים בישראל. בשנה האחרונה שהו באופן קבוע וממושך בישראל אלפי תושבי הגדה, בעיקר בעבודות חקלאיות, בלא שנרשם ולו אירוע פח"ע אחד מעשה ידיהם. מבחינת הכלכלה הישראלית עדיפים עובדים פלשתינאים על עובדים זרים.

ואחרון, אך חשוב: יש לפתוח בדיונים עם הנשיא הפלשתינאי על עקרונות הסכם הקבע. ובאשר לעזה, יש להקפיד על הימנעות מכל מגע עם גורמי ממשלת חמאס. אין למנוע פעולות הומניטריות של ארגוני סעד בינלאומיים בעזה ואין לנתק חשמל ומים, אולם יש לקעקע את התפישה החמאסית הרואה במגע עם ישראל חטא דתי ולאומי. אסור לאפשר להם ליהנות משני העולמות, ויש לחשוף את המחיר שתפישת עולם זו גובה מתושבי הרצועה באמצעות מניעה של כל פעילות סחר במעברים כל עוד מצדם העזתי נמצאים אנשי חמאס או שלוחיהם.

ביצור הישות הפלשתינית בגדה אינו רק אינטרס ישראלי, אלא גם אינטרס אזורי. איראן השתלטה כבר על דרום עיראק, והיא בדרך להשתלטות אלימה על לבנון. מדינות באזור שאינן רוצות להיות הבאות בתור ולהיבלע באימפריה הפרסית החדשה, חייבות לעזור ברצינות למאמץ לבלימת חמאס.