ישראל אינה יכולה להשלים עם קיומו של נשק גרעיני בשליטתו של משטר המחויב אידיאולוגית לחיסולה. אחד הלקחים המרכזיים מן השואה הוא האיסור להתעלם מהשילוב של שנאה ליהודים ועוצמה צבאית אדירה.
האופציה הצבאית איננה דרך הפעולה המועדפת, אלא המוצא האחרון בהחלט. יש למצות תחילה את האופציה של סנקציות כלכליות ממשיות, כאלה המסוגלות לערער את המשטר האיראני או לשכנעו לזנוח את פיתוח הנשק הגרעיני. הסנקציה היעילה ביותר יכולה להיות מניעת מכירת תזקיקי דלק לאיראן, בעיקר בנזין למכוניות. כיום, מחצית מהבנזין הנצרך באיראן מיובא מבחוץ, בעיקר מהודו, איחוד האמירויות והולנד. זהו אמצעי רב-כוח. הצרה היא שמדינות העולם, גם אלה שנואשו מהחיזורים הדיפלומטיים, גם אלה שלמדו בדרך הקשה כיצד מתעתעת בהן איראן ומרוויחה זמן, אינן ממהרות להטיל סנקציות של ממש.
ישראל צריכה לצאת מתוך ההנחה המחמירה שסנקציות של ממש לא יוטלו על איראן. לארה"ב יש עוד שתי אפשרויות: עידוד פעיל של הפלת משטר האיאתוללות על ידי העם האיראני, ופעולה צבאית משלה. באפשרות הראשונה אמריקה מעוניינת, אך שכחה איך מיישמים אותה; את האפשרות השנייה היא מסוגלת לממש, אך אינה רוצה בכך מטעמים פוליטיים.
למקרה שבסופו של דבר איש לא יעצור את איראן בדרכה אל הפצצה, צריכה להיות "מונחת על השולחן" אופציה צבאית ישראלית. זאת, מתוך מודעות לכל ההסתייגויות והחסרונות הכרוכים באופציה כזאת, ומתוך התייחסות אליה כאל "מוצא אחרון", שרק איראן גרעינית גרועה ממנה. בהעדרה של אופציה כזאת, קטן הסיכוי שמדינות העולם ינקטו פעולה. גם אם ינסו להפעיל על איראן לחץ כלכלי ומדיני, לא תהיה לה שום סיבה להיכנע לו אם תדע שכל רע לא יאונה לה. איש לא יתייחס לישראל ברצינות אם תסתפק בתלונות בדבר הסכנה האיראנית בלא שתגלה נכונות לעשות מעשה בעצמה.
שני תנאים בסיסיים צריכים להתקיים כדי שפעולה ישראלית נגד איראן תהיה אפשרית: הגנה יעילה על העורף מפני טילים ורקטות שכבר מכוונים באלפיהם לערי ישראל, ושחלקם עלולים לשאת ראש קרב כימי; ויכולת טכנולוגית ומבצעית לפעול בטווחים רחוקים. העלות הכוללת של הגנה מפני נשק כימי ומפני טילים, של שדרוג החץ ופיתוח יכולות פעולה מעבר לאופק - היא כחמישה מיליארד שקל. את ההוצאה אפשר לפרוס על פני חמש שנים. את הייצור וההצטיידות יש להאיץ בתוך שנתיים-שלוש. אין זה בלתי אפשרי למדינה שמדורגת במקום ה-14 בעולם מבחינת התוצר הלאומי המשוקלל - ובוודאי כאשר מדובר בעניין קיומי.
הפרויקטים שצוינו אושרו עקרונית זה כבר על ידי ראש הממשלה, שר הביטחון, וחלקם אף על ידי מליאת הקבינט הביטחוני. לחלקם ניתן רק חלק מהתקציב המובטח ובאיחור. מסקנות ועדת ברודט, אותן אישרה הממשלה לאחרונה, אוסרות להקצות תקציב מיוחד לנושאים ביטחוניים חריגים. על כן ספק אם יינתן להם כעת מלוא התקציב הנחוץ לביצועם המואץ. המשמעות המעשית עלולה להיות העדרה של אופציה ישראלית לטיפול בגרעין האיראני במועד שבו נזדקק לה. מועד כזה, שבו נצטרך להחליט איך לנהוג מול האיום הגרעיני האיראני, יגיע כנראה בתקופת כהונתה של הממשלה הבאה. בשום אופן אין לממשלה המכהנת היום זכות לשלול מהממשלות שיבואו אחריה את יכולת הפעולה, ומכאן את חופש ההחלטה. לביטולה בפועל, או לעיכובה המשמעותי של אופציית הפעולה הישראלית, עלולות להיות השלכות קיומיות מבחינת מדינת ישראל.
