חיסולו בלב תל-אביב, במטען חבלה שהוטמן ברכבו, של יעקב אלפרון, הוא "פרשת השבוע" שחלף.
לא בשל חשיבותו של הנרצח זוהי פרשת השבוע, אלא בשל המציאות המופקרת שמגלמת רציחתו.
 

במדינה פועלות מספר משפחות פשע, שהן ארגוני טרור לכל דבר. המלחמה ביניהן מפילה חללים חפים מפשע שנקלעו לאסונם לזירת הקרב. אך לפני חודשים מעטים נרצחה אם לעיני שני ילדיה ובעלה על חוף הים בבת-ים, כאשר נקלעה לאש שכוונה אל עבריינים ששהו באותו מקום. אולם אין מדובר רק במשפחות הפשע והמלחמות ביניהן. אין ביטחון אישי לאזרח הישראלי ברחוב בו הוא גר. האלימות והבריונות שולטות ברחוב, בכבישים, בחדרי המיון של בתי החולים, בבתי הספר. למעשה בכל מקום. אין תופעה זו אלא סימפטום לתהליך כולל יותר, של דעיכת המדינה, של התקלפות הממשלה מאחריותה לאזרח ולרווחתו. כך המצב בחינוך, בבריאות, בסיעוד וגם בביטחון הפנים. גם ביטחון הפנים הוא שירות חברתי וגם הוא מופרט. בשכונות היוקרה מפטרלים שומרים של חברות שמירה פרטיות, רכושם וגופם של בעלי הממון מוגנים היטב ובתשלום. נוכחות המשטרה בשכונות מצוקה, ובשאר הארץ, דלה וחסרת כוח. דבר ידוע הוא שעל גניבה ופריצה – אין טעם כלל להתלונן. על עבירות חמורות של אלימות – לעיתים נדירות נגזר עונש של ממש.
 

דרוש מהפך מחשבתי ביחס לביטחון הפנים. בארגוני הפשע יש ללחום כשם שנלחמים בארגוני טרור: בתחכום ובנחישות. יש לתת למשטרה את האמצעים והמשאבים להתמודד עם עולם הפשע המשתכלל והולך. אך בכך אין די. את המערכת המשטרתית יש לגבות על-ידי מערכת משפטית שמגוייסת למלחמה בפשע ובאלימות. יש להחמיר את הענישה ולהחמיר את החוקים העוסקים במלחמה בפשע ובאכיפת החוק. יש לתת למשטרה גיבוי משפטי לבצע את תפקידה.
 

רק ממשלה שתחזור להיות אחראית לרווחתו של האזרח, תדאג גם לביטחונו האישי ותלחם ביעילות בפשע ובאלימות.

                                                                       שבת שלום,