השבוע, הגם שהייתי שקוע בהצלחת הבחירות המקדימות במפלגת "ישראל חזקה" (פריימריס ראשונים בעולם שבוצעו באמצעות האינטרנט, ללא תקלות, עם 93 (!) אחוזי הצבעה), משכה את תשומת לבי הכותרת כי הממשל האמריקאי החדש יציע לישראל "מטריה גרעינית" אם תותקף בידי איראן.
אין זו בשורה. ההצעה הזו יותר משהיא מבשרת ידידות לישראל היא מבשרת השלמה אמריקאית עם התגרענות איראן. ה"מטריה הגרעינית" האמריקאית נועדה להשיג את ההשלמה הישראלית עם מציאות זו. פירושה של ההצעה הוא איום ב"מכה שניה" אמריקאית בתגובה לתקיפת ערי ישראל בנשק גרעיני.
 
יש לומר באופן ברור: ל"מכה שניה" אין לנו צורך בתגובה אמריקאית. לישראל שנפגעה בנשק גרעיני תגובה כזו כבר לא תועיל ואני מאמין כי נוכל להגיב בעצמנו.
 
יש צורך במעשה אמריקאי לא כדי להגיב ב"מכה שניה" אלא כדי למנוע מאיראן להכות את המכה הראשונה. את המכה הראשונה ניתן עדיין למנוע אם יוכה משטר האייתולות. לא מכה צבאית, אלא מכה כלכלית שתמנע בעדו מלמשול באיראן. ירידת מחירי הנפט יוצרים מצוקה תקציבית קשה למשטר האיראני. את תקציבו הוא בונה על פי צפי הכנסות של 80 דולר לחבית נפט, וכעת מחירה ירד לפחות מ-50 דולר. אם כעת ינקטו סנקציות יעילות תהיה לכך השפעה יעילה על ערעור המשטר. ואלו הן הסנקציות הנדרשות:
1. חרם כולל על כל מערכת הבנקאות האיראנית.
2. הפסקת מכירת תזקיקי נפט, בעיקר בנזין, לאיראן. כמחצית תצרוכתה בבנזין מיובאת מחוץ לגבולותיה.
3. הפסקת אספקת חלקי חילוף והשקעות בתעשיית הנפט והגז האיראנית.

 די בכך שארצות הברית ובנות בריתה המסורתיות, קנדה, בריטניה ואוסטרליה, ועוד מדינה גדולה או שתיים באירופה, יחברו לסנקציות אלה, והן תעבודנה.

תפקידה של ארצות הברית בראשות אובמה הוא להוביל כעת את המערכה הכלכלית נגד איראן. זה עדיף על פני פעולה צבאית, ולבטח על פני דיפלומטיה עקרה. מדיניות ההידברות שהובילה אירופה בשנים האחרונות אפשרה לאיראן להרוויח זמן ולהתקדם אל השגת הפצצה.
 
אם תהיה אכן הצעה כזו מצד הממשל האמריקאי החדש,שתבוא במקום פעולה כלכלית נחושה, יש לדחותה בנימוס. איננו זקוקים לה. אסור להפקיד את ביטחון ישראל בידי זרים, ידידותיים ככל שיהיו. את אויבינו נרתיע בעצמנו, ואם נשאר לבד ממילא אין לנו לסמוך אלא רק על עצמנו.
                                                                      
                                                                      שבת שלום,

                                                                                   אפרים סנה