האירוע המחריד של השבוע היה תאונת האוטובוס בדרך לאילת בה נספו 24 בני אדם וכמספר הזה לערך נפצעו, חלקם קשה. העובדה כי מדובר בתיירים ולא בישראלים ריככה מעט את הזעזוע בציבור הישראלי על אף המראות הקשים, אך לא שינתה את העובדה כי היתה זו תאונת הדרכים הקשה ביותר בתולדות המדינה. אנו מרגישים כאב ואחריות, שכן אנשים אלה שבאו אלינו כאורחים, קיוו להינות מהחורף האילתי ולקדם בעקבות הביקור את התיירות ממדינתם לישראל, ושבו לצערנו הרב לביתם בארונות מתים, באלונקות, פצועים וחבולים.
התאונה עדיין בחקירה. הן ההגינות והן החוק גוזרים עלינו זהירות בקביעת אשמה ואחריות. החקירה צריכה להתמקד לא רק בשאלה מה קרה בדקות האחרונות בטרם התאונה הקטלנית, האם באמת היה כאן ריב נהגים או תקלה טכנית או אנושית. שאלת תקינותו של מעקה הבטיחות שאמור היה לבלום את הידרדרות האוטובוס וסטייתו מן הכביש, היא שאלה חשובה שנדרשת בה אחריות של מישהו.
אך על עובדה אחת אין עוררין. לנהג האוטובוס היו 22 הרשעות קודמות על עבירות תנועה. בהיותי שר התחבורה קידמתי חקיקה השוללת רישיונם של עברייני תנועה מועדים, כאלה החוזרים על עבירות חמורות. הכנסת הוציאה לבסוף תחת ידה גירסה רכה יותר מאשר הצעתי, בלחץ נציגי משרדי ממשלה אחרים. אולם להפקיד חיי עשרות נוסעים, מדי יום, בידי עבריין תנועה, זו הפקרות בלתי נסבלת.
השבוע, שעות מעטות לפני תאונת האוטובוס, העליתי במסיבת עיתונאים את תוכניתי לחיסול הפשע. כלולה בה גם הקשחה בענישה על עבירות תנועה חמורות הגורמות לתאונות דרכים קטלניות. לדוגמה, שיפוט מהיר ועונשי מאסר בפועל לנוהגים בשכרות. נהגים שיכורים גורמים לקשות שבתאונות, בעיקר בסופי השבוע.
אין מנוס מצעדים אלה אם רוצים לעצור את המוות בכבישים.
שבת שלום,
אפרים סנה
