נעילתה של ועידת תנועת הפתח בבית-לחם, היא האירוע המשמעותי והמשפיע ביותר של השבוע שחלף.
 
כדי להבין את משמעותה יש לקחת בחשבון שלוש עובדות עיקריות.
 האחת – עצם התכנסות הוועידה על 2200 ציריה למשך שבוע בבית-לחם היא הישג למארגניה שכן עד הרגע האחרון היו שהטילו ספק אם יהיה בכוחה של התנועה המפולגת לקיים את האירוע שנדחה כבר פעמים הרבה. ועידת הפתח הקודמת התכנסה לפני 20 שנה.
 השניה – ההקשר האמיתי והעיקרי של הוועידה איננו הסכסוך הישראלי-פלשתינאי אלא הקרע עם החמאס על עתיד החברה הפלשתינאית.
 השלישית – יש לזכור, מדובר בארגון המרכזי, העיקרי, של התנועה הלאומית הפלשתינאית, לא הסניף הפלשתינאי של "שלום עכשיו".
 
בהביננו שלוש עובדות אלה נוכל להבין את משמעות תוצאות הוועידה.
ההצהרה המדינית שאושרה היתה כצפוי חזרה על הסיסמאות השגורות בפי התנועה הלאומית הפלשתינאית. בכך לא היה שום חידוש, זולת בהאשמת ישראל כי היא אחראית למותו של ערפאת. החשיבות היא במה שלא נאמר בהצהרה: שני מונחים שלא הוזכרו הם "המאבק המזויין" [לשון נקייה לטרור] ו"זכות השיבה". העדרם, והחלפתם בביטויים מעורפלים, מעקרת את שני הגורמים ההופכים כל דיון עם ישראל לעקר עם תחילתו. להעדר שני ביטויים אלה יש משנה משמעות אם זוכרים, כפי שאמרתי, כי ברקע הוועידה התחרות עם החמאס על נפשו וקולו של הציבור הפלשתינאי.
 
אך התוצאה המשמעותית ביותר של הוועידה היא הרכבה של ה"ועדה מרכזית" של הפתח שנבחרה על-ידי כלל הצירים ביומה האחרון.
לא, אין ב-18 הנבחרים אף לא חובב ציון אחד. אבל בולטות בהרכב הגוף המנהיגותי שנבחר העובדות הבאות:
* מרבית החברים בוועדה הם אנשים שהיו ועודם שותפים במשא-ומתן עם ישראל, ובהדברות עם המערכת הפוליטית הישראלית. אלו הם אנשים שאפשר לעשות עמם הסכם.

* רק ארבעה משמונה-עשר הנבחרים נמנים עם החבורה שהביא עמו ערפאת מטוניס. החבורה שעוררה כל כך הרבה טינה בציבור בשטחים ושהביאה למיאוס מתנועת הפתח. ההרכב הזה פירושו הנתקות מהמורשת של ערפאת. לפחות תחילתה של הנתקות כזו.

* פרט לשניים, אין בוועדה המרכזית אישים המסוגלים לפיוס עם החמאס. מרביתם הגדולה הם מתנגדים נחרצים לפיוס כזה, כשזיכרונות מרים וקשים מזינים את ההתנגדות הזו. הסיכוי שהנהגה זו תתפייס, פוליטית, עם החמאס נמוכים מאד.
 
מבחינתה של ישראל יש כאן התפתחות חיובית: נעצרה ירידתה של התנועה החילונית הפלשתינאית, ואולי אף החלה התאוששותה. מכאן שהזרם האיסלמיסטי הקיצוני השולל את קיומה של ישראל ועושה את דברה של איראן עשוי להחלש עוד יותר. בסקרי דעת קהל יש סימוכין מובהקים למגמה זו. אסור שגם ההזדמנות הזו תבוזבז כקודמותיה.

                                                      שבת שלום,

                                                               אפרים סנה